הסוסיתא הסלולרית
בשנת 2010 קשה לומר שישראל היתה זקוקה לסוסיתא שניה. רכב הסוסיתא, שהוקם כדי שתהיה מכונית ישראלית יותר מכל וייצר רכבים שברטרוספקטיבה היו יותר סביבתיים, יותר זולים ויותר חסכוניים מהמתחרים בעולם, היה חלק ממדיניות העצמאות של ישראל. בשנים הראשונות לקום המדינה היה חשוב שתהינה תעשיות ישראליות: בין אם תדיראן או אלקטרה שייצרו מכשירי חשמל, אסם ותלמה שייצרו מזון או תעש שייצרה נשק; בתחילת דרכה של ישראל היה צורך בעצמאות תעשייתית. ישראל הקימה מפעלים שאף אם לא היו רווחיים במיוחד יצרו תעסוקה וגרמו לעובדים הציונים לרכוש מוצרים ציונים נוספים.
חמישים שנה אחרי הסוסיתא, שני חולמים יצאו לדרך נפרדת של הקמת טלפון סלולרי ציוני: דב מורן עם Modu ואלי רייפמן עם Else. שניהם כשלו, בחודש יוני הודיעה אמבלייז כי לא תשווק את הטלפון Else בהודעה לקונית ומודו נכשלה בשבוע שעבר בגיוס הון בבורסה ותאלץ לסגור את שעריה. ולכן, נשאלת השאלה כיצד ישראל, כמעצמה טכנולוגית, כמדינה שמייצאת טכנולוגיה לשאר העולם, לא מצליחה היכן שהפינים, היפנים, הסינים ואפילו האמריקאים מצליחים. כיצד אנו מצליחים לייצר את התשתיות שעליהן בנויות הטכנולוגיות, אבל לא לייצר את הטכנולוגיה עצמה; ויותר מכל, האם אנו זקוקים לסוסיתא שניה?
